החלטה בתיק בש"א 024578/04

ענינה של בקשה זו, עתירת המבקש לסילוק התובענה שהגיש המשיב כנגדו, בה עתר המשיב לחיוב המבקש  לתשלום הסך של 9,039,910 ש"ח .

במענה לתובענה הגיש המבקש כתב הגנה וכן את הבקשה דנא לסילוקה על הסף הן מחמת התישנות והן מחמת העדר עילה.

אין חולק, שהצדדים לתובענה דנא היו שותפים (ועל סוג השותפות הם ניצים, כמו על דברים רבים אחרים), במשרד עורכי דין שהתקרא עד שופרקה השותפות "רוזנצוויג, שפרן, גרא ושות'".

על פי הנטען בכתב התביעה (סעיף 15), הודיע המבקש למשיב בשלהי שנת 1996, על כוונתו לפרק את השותפות מטעמים כאלה ואחרים. בהמשך, כך המשיב,  נקט המבקש בשורה של צעדים לפרוק השותפות עד שזאת פורקה בפועל ביום 31.3.97.

כאמור, אין חולק שהמבקש הודיע למשיב על כוונתו לסיים את השותפות עוד בחודש נובמבר 1996. המבקש סבור, כי בנסיבות שכאלה התישנה תביעת המשיב, התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים ו- 4 חודשים ממועד ההודעה, ומשכך כאמור, יש לסלקה על הסף.

המבקש סבור, כי בנוסף להתיישנות הרי שהתביעה גם משוללת עילה, וגם בענין זה טען בהרחבה בבקשה, אך בראש ובראשונה יש להזקק לטענת ההתישנות, ואם זאת תתקבל, הרי שממילא מתייתר הצורך לדון בשאלת העדר העילה (אציין, כי הבקשה שהגיש המבקש לוקה באריכות יתר [שלא לומר שהיא כוללת הרצאה דידקטית מיותרת של טענות, משל הקורא הוא ילד קטן שנזקק להסברים פעם אחר פעם על מנת לקלוט את מה שאומרים לו], על חלק לא מבוטל מהדברים חזר המבקש לפחות שלוש פעמים, חלק מפסקי הדין צוטטו בדיוק באותם ציטוטים, פעם אחר פעם ולטעמי ניתן היה להגיש בקשה קצרה יותר ומתומצתת יותר במקום להכביר ניירת מיותרת על בית המשפט ועל הצד שכנגד).

מטבע הדברים, סבור המשיב שהתובענה לא התישנה, הוא סבור כי הוא יאושו של המבקש לנוכח התביעה המוצדקת שהוגשה כנגדו, מביא אותו להעלות טענות מטענות שונות, שהן טענות סרק, משוללות כל בסיס משפטי ועובדתי, טענות שדינן להדחות מכל וכל.

בשים לב לשלב הדיוני בו מצוי ההליך, מאחר ואין לי נתונים מלאים ביחס לאשר אירע בין הצדדים, מאחר וטרם נשמעו ראיות (וכפי שיבואר להלן, גם לא תשמענה), אינני מתכוון להכנס לויכוחים האישיים שבין הצדדים, ויכוחים שהיה עדיף לו לא היו מובאים לפתחו של בית המשפט, אך עם זאת אני מוצא לנכון להעיר הערה, שלטעמי מתבקשת למקרא כתבי הטענות. המשיב הצטרף למשרדו של המבקש ובהמשך פעל בו כשכיר וכשותף  (ואין זה משנה אם שותף מלא, או שותף ברווחים) והוא ידע על הכוונה לפרק את השותפות משלהי 1996. חרף זאת וחרף העובדה שננקטו הליכים לפרוק השותפות בפועל, כשגם לשיטת המשיב עצמו, היה בהליכים האלה כדי לנשל אותו מזכויותיו, לפני עת ארוכה, לא פנה המשיב בכתובים ולא נקט הליכים למימוש זכויותיו הנטענות על פני שנים ארוכות. צודקים ב"כ המבקש שעה שהם מפנים לכך שפניותיו היחידות של המשיב בענין הכספים שמגיעים לו לשיטתו, היו בשנת 1998 לרואה חשבון אהרון זהר, שהיה רואה החשבון של השותפות, פניה שנענתה ולא זכתה לתשובות המשך ומכתב התראה ששלח עו"ד בנטל בפברואר 2004, כחודש לפני הגשת התובענה.

התנהגות שכזו, אינה מתישבת עם טענותיו של המשיב כי נושל מנכסי השותפות וכי המבקש גרם לו נזקים העולים לכדי סכום התביעה (כשגם בסכום הנזקים הנטענים, חל שינוי מענין ככל שנקף הזמן).

עוד אציין כי שלושה עמודים תמימים הקדיש המשיב לתשובה לשאלת ההתישנות, אך בפועל אין התשובה כוללת מענה אמיתי לטענת ההתישנות, אין בתשובתו כדי להתגבר על טענה זו ולדעתי, דין התובענה להדחות על הסף מחמת התישנותה.

ההלכה הפסוקה, על כך אין חולק, מחייבת שימוש זהיר בטענת התישנות, כמחסום המונע מבעלי דין לממש זכויות, לעיתים זכויות המוקנות לו בדין, על דרך של הגשת תובענה לבית המשפט. בתי המשפט עושים שימוש במשורה בטענה זו, ולא על נקלה תדחה תביעה על הסף אך מחמת התישנותה.

פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה - 1975 (להלן: "הפקודה"), קובעת מנגנון ברור לסיום דרכה של השותפות. במקרה הנוכחי, מדובר בשותפות שלא נקבע זמן קצוב לקיומה, ומשכך, בהעדר הסכם בין השותפים בדבר מועד הפרוק, עם החלטת מי מהשותפים כי הגיעה העת לפרקה, הרי שמועד הפרוק הוא מועד ההודעה.

מכאן, שגם על פי גישת המשיב, פורקה השותפות בנובמבר 1996.

טוען המשיב, כי אף שההודעה נמסרה בשלהי 1996, הרי שבפועל הושלמו הליכי הפרוק ב- 31.3.97.

מטענה זו לא יוושע המשיב.

על פי עמדת המשיב עצמו בכתב התביעה, ניתנה ההודעה על סיום השותפות בשלהי 1996. כל מה שאירע לאחר מכן, הינן פעולות שביצע המבקש להשלמת הליך הפרוק, פעולות שכללו פיטור עובדים, תשלום פיצויים ועוד.

אני מסכים עם ב"כ המבקש כי מועד תחילת ההתישנות הוא המועד בו ניתנה ההודעה על פירוק השותפות. ממועד זה ואילך, היה זכאי המשיב (לשיטתו שלו), לקבלת כספים מהמבקש, כדי זכותו (הנטענת) בנכסי השותפות, ומשלא הגיש תביעה בענין זה למשך 7 שנים ממועד פירוק השותפות, ואין זה משנה כלל ועיקר אם פעולות כאלה ואחרות שהיו קשורות בפירוק השותפות נמשכו גם לאורך השנים 1997 ו- 1998, הרי שתביעתו התישנה.

מעבר לכך, דומה שתביעתו של המשיב לוקה גם בשיהוי ניכר. אינני משוכנע ששיהוי זה, כשלעצמו, יש בו כדי להצדיק את דחית התביעה, בוודאי לא בשלב הדיוני שבו אנו נמצאים (והשווה רע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח', דברי כב' השופט טירקל בפסקה 3 לפסק הדין), אך דומה כי בהצטרף הדברים לאותה טענת התישנות תקפה של המבקש, דין התובענה להדחות על הסף.

לנוכח תוצאת הדברים, רואה אני עצמי פטור מלהכריע בטענות המבקש להעדר עילה.